עמוד הבית
החוג למדע המדינה
יצירת קשר
הזמנת חוברת
רשימת גליונות


מה בגליון?


גדעון רהט, מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים במערכת הפוליטית הישראלית ובפוליטיקה השוואתית. עמי פדהצור, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. פרסומיו האקדמיים עוסקים בחקר קיצוניות פוליטית בישראל, באלימות פוליטית ובמפלגות פוליטיות.
אשר למפלגות הפוליטיות, לא בכדי הוקדש הגיליון הראשון של כתב העת מדינה וחברה דווקא להן. יהיה זה נכון לטעון שבעוד שבעבר הוגדרה ישראל כ"מדינת מפלגות", נחלש כיום מעמדן של הללו והן נאלצות לחלוק בתפקודים שבעבר היו נחלתן הבלעדית כמעט. עם זאת, ההיסטוריה של התפתחות המפלגות אינה סיפור של שקיעה מתמשכת. כפי שמתואר בקובץ זה, כמו גם על-ידי חוקרים רבים בעולם כולו, סיפורה של המפלגה הפוליטית הוא סיפור של אבולוציה. זוהי אינה אבולוציה דרוויניסטית; המפלגות שאינן מתאימות לסביבתן המשתנה אינן נכחדות על פי רוב ומפנות מקום למפלגות מתאימות שנוצרו באופן מקרי. מדובר ב"אורגניזם" לומד, מתקן ומשנה ולא בהתרחשות מקרית. מפלגות קיימות משתנות כדי להסתגל לשינויים בסביבתן, או אפילו כדי לתקן בעיות המובנות מלכתחילה במבנה שלהן עצמן, כפי שטוענת ישי במאמרה המופיע בגיליון זה.
 
יעל ישי, מרצה בכירה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. מחקריה מתמקדים בארגונים ציבוריים, תנועות חברתיות, קבוצות אינטרס ומפלגות פוליטיות במדינת ישראל.
התפתחות המפלגות משקפת מעבר מן החברה האזרחית אל המדינה, ששיאו במפלגת הקרטל. מחקרים קודמים ציינו את פגיעותו של דגם הקרטל הנובעת מתהליכים שמקורם בחברה האזרחית. מחקר זה, המבוסס על המקרה הישראלי, מייחס את חולשת הקרטל לאו דווקא לאתגרים מבחוץ אלא לפגיעותו שלו. מחסור במשאבים, פיצול המערכת המפלגתית ושקיעת המפלגות המבוססות טבועים במהותו של הקרטל. הנטייה היא לחפש פתרונות לחוליים אלה בחברה האזרחית, במסגרת מפלגת פוסט-קרטל. המפלגות מנצלות את ההתפתחויות בחברה הפוסט-אינדיבידואליסטית כדי לחדור לחברה האזרחית על-ידי בריתות עם עמותות וולונטריות, ועל-ידי עירור פוליטיקה של זהות. טיפוס חדש זה של מפלגת פוסט-קרטל משלב את היתרונות הארגוניים של הקרטל ובו-זמנית חוזר אל הכוחות החברתיים העממיים… שיבתה של החברה אל הזירה המפלגתית חשפה את המכשלות של הקרטל. התחברות עם המדינה לא הוכיחה עצמה כיעילה במונחים של יעדי המפלגות. המפלגות, שנתפסו כמוסדות מיושנים ומנוונים בעלי יוקרה נמוכה ולגיטימציה פוחתת, היו חייבות לעמוד בפני הוצאות גוברות והולכות, תחרות חריפה יותר, וגורל שלא שפר עליהן. מצד שני, החברה האזרחית נהנתה מן ההילה של פעילות עממית המשוללת עניין "פוליטי" - ביטוי אמִתי של דמוקרטיה השתתפותית - והיוותה סמל של חיי קהילה שלא הוכתמו על-ידי פוליטיקה מלוכלכת. בנסיבות אלה, שיבתה של החברה האזרחית לנוף המפלגתי נראתה כתוצאה בלתי-נמנעת.
 
ריקי טסלר, מרכזת תחום הוראה בלימודי דמוקרטיה באוניברסיטה הפתוחה. מחקריה מתמקדים במערכת הפוליטית הישראלית.
עד כמה הארגון המפלגתי רלוונטי בעיצוב החיים הפוליטיים בראשית המילניום השלישי? עד כמה הארגונים הקיימים מסוגלים להסביר את התנהגות המפלגה העכשווית? חשיבותן של שאלות אלה, העולות לנוכח השינויים החלים במערכת המפלגתית בדור האחרון חורגת מרמת המיקרו, מכיוון שהיא נוגעת בדרישה לרפורמה דמוקרטית ולמעשה גם במאבק ההיסטורי בין דמוקרטיה משתפת לבין דמוקרטיית אליטה… יתרונו המובהק של מבנה הכלאיים מתמצה ביכולתו ליצור מבנה הזדמנויות חדש בעבור המפלגות הפועלות בסביבה פוליטית קשה של צמצום תפקיד המפלגה ותחרות עם ארגונים חברתיים אחרים, בעידן שבו הדרישה להשתתפות פוליטית גדלה בעוד שההזדמנות למימוש ההשתתפות קטנה… חשיבותה של מפלגת הכלאיים נובעת מיכולתה להחזיר למפלגה את הלגיטימציה הציבורית כמייצגת את צורכי הבוחרים, ולאפשר לה לזהות באמצעות ארגוני הלוויין אתגרים חדשים בציבור, ולתת להם מענה; אך עיקר חשיבותה נובע מיכולתה להיענות לדרישה הגוברת והולכת בציבור לדמוקרטיה משתפת.
 
ראובן י. חזן, מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. תחומי מחקריו מתמקדים בפוליטיקה בישראל ובפוליטיקה השוואתית. גדעון רהט, מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו עוסקים במערכת הפוליטית הישראלית ובפוליטיקה השוואתית.
הספרות התיאורטית מציגה הגדרות מרובות לייצוג, המתבססות על אבחנות תיאורטיות שונות. הספרות האמפירית, לעומת זאת, מתמקדת בעיקר ברעיון הייצוג כיחסיות (כלומר, השתקפותה של החברה). במלים אחרות, כאשר מדובר ברישומן של שיטות הבחירה על הייצוג, קיים מגוון של מסגרות תיאורטיות, והיצע מצומצם ביותר של הבחנות אמפיריות. מטרתו של מאמר זה היא להשתמש בשתי תפיסות מובחנות של הייצוגיות, וכך לנסות לגשר על הפער שבין המחקרים התיאורטיים והאמפיריים. אנו מציעים פרשנות מוסדית המתבססת על הרעיון שהתנהגותם של הנציגים נגזרת ממספר תמריצים הנובעים מכללים מוסדיים שונים, כמו למשל שיטות בחירות (Strom, 1997)… מאמר זה פונה עתה אל ההשלכות האמפיריות והתיאורטיות של האבחנה, הנובעים מהתווייתה של פרספקטיבה נוספת לייצוגיות, במקרה של ישראל. המאמר מציג את המקרה ואת לקחיו בשלושה שלבים. ראשית, הוא מתאר את השיטות החדשות לבחירת המועמדים, אשר אומצו על ידי המפלגות הגדולות ואת הבחירה הישירה של ראש הממשלה בישראל, ומציג את המטרות שמאחורי אימוצן של אלה. שנית, הוא מעריך את התוצאות, המכוונות והבלתי-מכוונות, של שני הרבדים הללו של רפורמה אלקטורלית לגבי הייצוג – יחד עם נושאים נלווים כמו השתתפות, תחרותיות, היענות, משילות, יעילות והישרדות – ועל ידי כך מניח את הבסיס לדיון שיופיע אחריו. שלישית, הוא מסביר את ההשלכות של הרפורמה האלקטורלית על הייצוגיות בישראל הן תיאורטית, על ידי פיתוח המושג של ייצוג מגזרי-צנטריפוגאלי, הן אמפירית, על ידי בחינת השפעותיה של הרפורמה האלקטורלית על סדר-היום של הכנסת ועל תפוקותיה.
 
בנימין נויברגר, מלמד מדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה. עומד בראש התכנית ללימודי דמוקרטיה לתואר שני באוניברסיטה הפתוחה. מחקריו עוסקים במפלגות בישראל ובמערכת הפוליטית הישראלית.
המערכת המפלגתית הישראלית מסובכת עד כדי כך ש"מרוב עצים אין רואים את היער". מכאן הצורך לפתח שיטות מיון שימַפּו את המפלגות ויאפשרו הבנה טובה יותר של המערכת הפוליטית הישראלית. ביסוד שיטת המיון תהיה אבחנה בין הגישה הסוציולוגית-אמפירית לבין הגישה הרעיונית-אידאולוגית. בהתאם לגישה הסוציולוגית, מבחינים בעולם במפלגות מעמדיות (מפלגות פועלים, מפלגות בורגניות), סקטוריאליות (מפלגות אגרריות), אזוריות ואתניות. בהתאם לגישה הרעיונית, מבחינים במפלגות סוציאליסטיות וקפיטליסטיות, דמוקרטיות ואנטי-דמוקרטיות, שמרניות ומהפכניות, מלוכניות ורפובליקניות, ליברליות ולאומנויות, דתיות וחילוניות. עוד מקובל למיין את המפלגות בהתאם למידת המחויבות לאידאולוגיות השונות: למפלגות אידאולוגיות יש מחויבות עמוקה למצע הרעיוני, בעוד שמפלגות פרגמטיות מסוגלות להתאים עצמן לתנאים משתנים או לשיקולים כוחניים ואלקטורליים… המיונים המקובלים של המפלגות בישראל פותחו בשנות השבעים על-ידי דן הורביץ ומשה ליסק (1977) ועל-ידי עמנואל גוטמן (1977). חוקרים אלה הבחינו בשישה שסעים עיקריים בחברה הישראלית: השסע החברתי-כלכלי, הנִצי-יוני, הדתי-חילוני, היהודי-ערבי, האשכנזי-ספרדי והציוני-לא-ציוני. בהתאם לתפיסת השסעים סיווגו הורביץ, ליסק וגוטמן את המפלגות למפלגות שמאל, ימין ומרכז (בהתאם לשסע החברתי-כלכלי), דתיות וחילוניות, נציות ויוניות, ערביות ויהודיות (או "ציוניות"), עדתיות ולא-עדתיות וציוניות ולא-ציוניות… במאמר זה מציע המחבר לשכלל את המיונים הקלסיים משנות השבעים ולעדכנם, תוך הסתמכות עליהם (משמיט את השסע הציוני-לא-ציוני, שנכלל במידה רבה בשסע הדתי-חילוני והיהודי-ערבי). המיון בכל שסע ייעשה תוך אבחנה בין הממד הסוציולוגי לבין הממד האידאולוגי, ותוך ניסיון להדגיש את השינויים שחלו בין השנים 2000-1950 (על ניסיון קודם ראה נויברגר, 1997).
 
אסעד גאנם, מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. מחקריו מתמקדים בהיבטים הפוליטיים הקשורים לערביי ישראל ולרשות הפלסטינית.
מאמר זה עוסק בניתוח הזרמים האידאולוגיים-פוליטיים בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל, ומתאר שלושה אופנים למיון זרמים אידאולוגיים-פוליטיים: (1) מיון דיכוטומי; (2) מיון משולש; (3) מיון לארבעה זרמים. המחבר מציע בסיס רחב יותר לחלוקה, בו מערכת שלמה של מדדים שאפשר לשלב אותם ולהשתמש בהם לצורך החלוקה האידיאולוגית. הקריטריונים העיקריים שישמשו במאמר זה לאפיון הזרמים האידאולוגיים-פוליטיים בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל הם: אידאולוגיה רחבה בסיס ההתארגנות מידת הרדיקליות והיקף השינוי נימת האידאולוגיה מוטיבים מרכזיים וסדר פנימי בתוך האידאולוגיה השערתו הבסיסית בעניין חלוקת הערבים בישראל לזרמים פוליטיים-אידאולוגיים היא כי הערבים בישראל מפולגים לארבעה זרמים, המתבססים על מערכות מגובשות של ערכים, עמדות ודרכי התארגנות המצדיקות חלוקה זו: (1) הזרם הערבי-ישראלי (2) הזרם הקומוניסטי (3) הזרם הלאומי (4) הזרם האסלאמי